"נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי": הזמנה לנחמה

התקופה בה אנו מצויים כעת היא אחת המיוחדות בשנה: בחוץ – קיץ, בילויים וחופשות, ובפנים, בתוך הלב, צומחת לה נחמה. אחרי ימי השפל של בין המיצרים, לאט לאט אנו יוצאים מן המיצר אל המרחב, הנפש מתאוששת ונפתחת מחדש אל הטוב והיפה ובוחרת מחדש בחיים. במשך שבעה שבועות, אנו קוראים את שבע הפטרות הנחמה, ומי שמתבונן בהן מקרוב יוכל לקבל רמזים של הדרכה כיצד מתנחמים ומהי בכלל נחמה. בעקבות הנחמה מגיעה התשובה, והמסע כולו הוא בסימן של התכנסות וחיבור מחודש עם הנשמה.

הנחמה היא דבר יקר מאד. הנפש זקוקה לנחמה על מנת להתחזק מבפנים, לחזור אל עצמה ואל בוראה, ולמצוא מחדש מקורות כח רעננים להמשך העמידה באתגרי החיים. תקופות קשות גורמות לטלטלה פנימית, שבירה וכאב; הנחמה שבאה בעקבותיהם עוטפת את הנפש ברחמים ומספרת לה שהכל היה כדאי. הנחמה מגלה לנפש אור של אמונה ושמחה שמעולם עוד לא האירו בה קודם, ממש בחינה של גאולה!

נבקש לברר: האם באמת ניתן להתנחם (בהנחה שהקושי והכאב עוד מותירים את חותמם)? כיצד ניתן להתנחם ומה יכול לנחם אותנו? האם הנחמה דורשת מאתנו עבודה מסוימת, או כל שמתבקש מאתנו הוא פשוט לשבת במנוחה ולחכות שהיא תגיע אל ליבנו?

כי לא אדם הוא להנחם

כדי לעמוד מקרוב על מהות הנחמה, חשוב לציין שבלשון הקודש לנחמה יש מובן נוסף: נחמה היא גם חרטה ושינוי צורת הסתכלות. נאמר בשמואל א, "וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם" (טו, כט). הפסוק מזכיר לנו את נצחיותו של ה', כי בנגוד לאדם ה' אינו מתחרט – "כי לא אדם הוא להנחם".

חרטה ונחמה נראות ממבט ראשון הפוכות ממש: חרטה היא ביטוי של צער על המציאות ורצון לשנותה, ואילו נחמה היא ביטוי להשלמה ופיוס עם המציאות. מדוע, אם כן, לשון הקודש כורכת אותן יחדיו?

חז"ל עמדו על כפל המשמעות המקופל במושג הנחמה בדיון שקיימו סביב פסוק נוסף העוסק בחרטה. בספר בראשית מתואר כי ה' מתחרט על כך שברא את האדם: "וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ" (ו, ו). פסוק זה עומד לכאורה בסתירה עם הפסוק משמואל: האם יש חרטה לפני בורא עולם או לא? האם אינו רואה את הנולד? מדוע בורא ה' מציאות המצערת אותו?

חכמים עוסקים בשאלות האלו ממש, ומפרשים את המילה "וינחם" מתוך שתי זויות המבט (בראשית רבה כז, ד):

"וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ". רבי יהודה ורבי נחמיה. רבי יהודה אמר: תווהות [חרטה] היתה לפני שבראתי אותו מלמטה, שאלו בראתי אותו מלמעלה לא היה מורד בי. רבי נחמיה אמר: מתנחם אני שבראתי אותו מלמטה שאלו בראתי אותו מלמעלה, כשם שהמריד בי את התחתונים כך היה ממריד בי את העליונים. אמר ר' איבו: תווהות [חרטה] היתה לפני שבראתי בו יצר הרע, שאילולי לא בראתי בו יצר הרע לא היה מורד בי. אמר רבי לוי: מתנחם אני שעשיתי אותו וניתן בארץ.

 לפי המדרש, לקב"ה יש יחס מורכב אל העולם שברא: הוא נע בין צער וחרטה על האדם שיצר, לבין השלמה עמו. הצער הוא על הפער בין הרצוי למצוי, על הנטיה של האדם לנצל את הבחירה החופשית שנתנה לו על מנת למרוד; וההשלמה היא על כך שהמצוי הוא הטוב ביותר האפשרי על מנת לקיים את תכלית עשיית דירה בתחתונים. הקב"ה רצה שתהיה ישות עצמאית בתחתונים שתבחר בו ותעשה בית לשמו, כיון שרק כך תוכל להתגשם התוכנית האלקית, גם אם המציאות כרגע מאכזבת ואינה מאירה פנים.

המשך הפסוק הוא, "ויתעצב אל לבו". המדרש מדייק בלשון הפסוק: הקב"ה אינו מתעצב על האדם אלא אל לבו. אין לו את מי להאשים, כביכול, אלא את עצמו, ועל כן הוא מכונס בתוך עצמו בצערו. מתוך ההסתכלות הזאת עולה תחושה של השלמה: התוכנית האלקית להביא את העולם אל תיקונו ויעדו אמנם אינה פשוטה, אך אין דרך אחרת. על מנת שהכלים ייבנו כהלכה ויכילו את האורות העליונים, עליהם להשבר לפעמים. הביטוי "אל לבו" מעורר תחושה של רוך ורחמים. ה' כביכול מעורר את רחמיו על עצמו ועל בריאתו, בבחינת "ורחמיו על כל מעשיו", ומנקודת הרחמים הזאת גם בוקעת הנחמה והשמחה המשלימות עם העובדה שרק כך נסללת הדרך לאיחוד שמים וארץ.

נחמו נחמו

ההפטרה הראשונה בסדרת הפטרות הנחמה היא הפטרת "נחמו" המופיעה בישעיהו. הנביא מעורר ומזמין את העם לנחמה ואומר, "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם" (מ, א). מספר שאלות מתבקשות למקרא הפסוק הזה: מדוע נאמר "נחמו נחמו" בכפילות? האם יש באמירה זאת מעין ציווי מחייב או רק הזמנה? ואם מדובר בהוראה, כיצד ניתן לצוות על הנחמה?

נפתח בשאלת הכפילות. מסתבר, שנחמות ישעיהו תמיד מופיעות בכפולות: "אנכי אנכי הוא מנחמכם" (ישעיהו נא, יב), "עורי עורי" (שם ט), "שוש אשיש" (שם סא, י), "פרוח תפרח ותגל" (שם לה, ב). לפי המדרש, כפילות הנחמות משקפת שתי כפילויות קדומות יותר – כפילות בחטא וכפילות בעונש (איכה רבה א, נז):

חטאו בכפלים, דכתיב "חטא חטאה ירושלם" (איכה א, ח), ולקו בכפלים, דכתיב "כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה" (ישעיה מ, ב), ומתנחמים בכפלים, דכתיב "נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם" (שם א).

אם כן, כדי להבין את מהות הנחמה הכפולה, עלינו לשוב לשורשה ולשאול, מה פירוש "חטאו בכפלים"?

ההסבר הפשוט הוא, ש"חטאו בכפלים" פירושו חטאו חטאים רבים וגדולים פי שתיים מה'סביר'. אך הסבר זה מרגיש חיצוני וחלקי (האם יש בכלל חטא סביר?). ניתן להציע הסבר פנימי יותר: בכל פעם שישראל חטאו, הם פגמו בשני מימדים במציאות ובעצמם, שתי בחינות שונות של חטא בבת אחת.

מה הם שני הממדים? הממד הראשון שנפגע הוא עצם הקשר עם ה'. כשאדם חוטא הוא מעמיד מסך החוצץ בינו ובין הבורא. הנפש מתנתקת מאור האמונה ונכנסת לפירוד המעיב על חיוניותה ושמחתה. הממד השני שנפגע הוא אובדן היעוד והדרך של החוטא. כאשר הנפש אינה עושה את המעשים הנכונים ואינה מגשימה את ייעודה היא נחלשת מכך.

כעת אנו יכולים להבין גם מדוע העונש והנחמה כפולים. הם באים לתקן את שני ממדי החטא. אכן, בעומק יותר ניתן לטעון כי שתי הפגימות מהוות בעצמן חלק מהעונש הכפול – נזק עצמי שנגרם כתוצאה מהחטא. הנחמה באה לפצות ולהאיר את הנפש בשני המימדים האלו.

בין התחדשות להתחזקות

כשה' אומר לנו "נחמו נחמו עמי" הוא בעצם אומר לנו: זאת עת רצון לנחמה ולתשובה בשני המישורים. אתם מוזמנים עכשיו להנחם ולהצטער על ההתנהלות השגויה שהובילה לכל המשברים והחורבנות, ולשוב אלי. בחסידות מוסבר, כי עבודת התשובה מורכבת משני חלקים הנקראים "התחדשות" ו"התחזקות", והם המהווים את הנחמה הכפולה, התיקון לשני הפגמים בנפש.

עבודת ההתחדשות

את עבודת ההתחדשות לימדנו הבעל שם טוב הקדוש. בעבודת ההתחדשות הנפש כמו נבראת מחדש, מכח חיבור מחודש עם כח האמונה, ובפרט האמונה בהשגחה פרטית: האמונה שה' משגיח עלי ומהווה את העולם בכל רגע, וגם ברגע הזה ממש, ברצונו. מאמונה זאת יוצא שהעולם הוא טוב ביסודו וגם מה שנראה כפורענות וכחורבן יתגלה, בהסתכלות של אמונה, כשלב בתהליך עליית העולמות ובניית הכלים לאור האלוקי. הבעש"ט מסביר למשל, כי התורה נפתחת בסיפור בריאת העולם כדי לנטוע בנו כנקודת ראשית את האמונה בה', בורא העולם ומשגיחו. מכח נקודת ראשית זו יכולה הנפש להברא ולצמוח מחדש.

מדוע האמונה היא המפתח להתחדשות? כיון שבאופן טבעי הנפש אינה זוכרת את מציאות ה'. הנפש שקועה בהשרדות הקיומית שלה, והזכרון שהכל קורה בהשגחה פרטית מרים אותה ופותח בה שמחה חדשה. פתאום היא נזכרת שיש משמעות לסבל, שהיא לא לבד ושהכל מאתו יתברך לתכלית טובה. הקב"ה "בטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית", וכך גם אנחנו יכולים להתחיל מחדש, ולגלות שמים חדשים וארץ חדשה במציאות שלנו. הנפש, שהיתה שבורה ורצוצה, קמה מחדש לתחייה ומתייצב בה הרצון העמוק לחיות בעולמו הטוב והמושגח של ה'.

ישעיה הנביא אומר זאת במילותיו שלו בנבואת "נחמו": "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא…" (מ, כו). הנביא מזמין אותנו לצאת מהבועה הסגורה שלנו, לשאת את העינים השמימה ולהזכר "מי ברא אלה", בדיוק מופתי ובאופן מושלם. זוהי תנועה של התחדשות: חיבור  מחודש עם המרחב האלוקי.

עבודת ההתחזקות

אף שהנחמה שבהתחדשות כמוה כתחיית המתים, אין היא מספקת. אחר שקמה לתחיה וכוחותיה שבו אליה, מחפשת הנפש פשר ויעוד. חסרה לה חוליה נוספת שתזרים בה חיות ואור אלוקי. החוליה הזאת היא החיבור עם שליחותה בעולם, הנקראת "עבודת ההתחזקות".

את עבודת ההתחזקות לימד אותנו אדמו"ר הזקן. בספר התניא הסביר אדמו"ר הזקן שעלינו לשמוח ולהתנחם בעצם העבודה שבאנו לעשות בעולם, ולהכיר בחשיבותה להשלמת תכלית הבריאה. ההתחזקות בה' מתאפשרת מתוך לקיחת אחריות, מתוך קיום המצוות ברצינות והחדרת תוכן אלוקי לכל מישורי החיים.

עבודת ההתחזקות אינה נעשית על רקע השאלות, האם יש ה' ולמה רע לי? (השאלות העומדות בבסיס הצורך להתחדש). השאלות המניעות אותה הן, איך דוקא המציאות הנוכחית מאפשרת לי להתקרב לה' ולהיות יותר מכוון לרצונו במחשבה, דיבור ומעשה? כיצד אעלה נחת רוח מלפניו? מהו הניסיון שאני מזומן לעמוד בו ברגע הזה ממש?

בפרק ל"ג בתניא, שכולו דברי עידוד ונחמה, אדמו"ר הזקן מלמד אותנו לשמוח בכל פרטי העולם הזה, כיון שהם שנועדו לשרת את העבודה שלנו לעשות לה' יתברך דירה בתחתונים. ברוח זו, הוא דורש באופן מפתיע את הפסוק מתהילים, "ישמח ישראל בעושיו" (קמט, ב): לפי הפשט, הכוונה שישראל מוזמנים לשמוח בקב"ה, שבורא ועושה אותם; אך לפי אדמו"ר הזקן ישראל צריכים לשמוח בכל פרטי העולם הזה, שהם עושים אותם כלי לשכינה. כל התמודדות ואתגר שהעולם מציב, הם המקום שבאמצעותו תוכל להתגלות הנפש האלקית, ובעצם מהווים את ההזמנה לשוב אל ה' ולהתחזק בו.

גם את נחמת ההתחזקות מבטא ישעיהו הנביא במילותיו הקדושות: "וְקוֵֹי ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעפו" (מ,לא). עבודת ה' נותנת כוחות: ההבנה שכל מצב הוא הזדמנות להתעצם עם ה', פותחת מאגר אינסופי של מרץ והשראה. מי שמקוה אל ה' ומתחזק בו, לא ייעף לעולם.

נחמה פעילה

עבודת הנחמה השלמה כוללת אפוא שתי בחינות: התחדשות באמונה והתחזקות בעבודה. יש נחמה עצומה לנפש באמונה, ויש נחמה ושמחה לנפש בעבודה, ובשילוב שתי הבחינות הללו הנפש תוכל לשוב ולהתנחם.

האם הנחמה היא מתנה עם סרט שיורדת מהשמים? כנראה שלא. לא די לשבת בהמתנה סבילה ולחכות שהנחמה תגיע. מכל מה שראינו עד כה, מסתבר שהנחמה היא עבודה פעילה: להביא אל הנפש אור ולהחזיר אותה לחיוניות ושמחה!

היות הנחמה עבודה פעילה מומחשת בדברי ישעיהו, "דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ … פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה' יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ" (מ, ב). אנחנו צריכים לדבר אל נפשנו פנימה ולחדש את כוחותיה באור של אמונה; לקרוא לנפש לעמוד על משמרתה ולעשות את שליחותה בעולם. תפקידנו להתחזק בהבנה של שותפותנו בתקון עולם וחשיבות העמידה שלנו באתגרי הזמן והמקום. הדבור אל נפשנו פנימה והקריאה אליה הם שיישרו את המסילה ויאפשרו לנפש להתנחם ולשוב אל ה'.

הודעה משמחת: הבלוג התעדכן במגוון שיעורים לקריאה, בקטגוריות שונות. גללו מעלה לתפריט העליון והניחו את הסמן על "שיעורים" כדי להגיע לקטגוריות השונות. שימו לב: יש עשרה שיעורים לכבוד חודש אלול! ישועות ונחמות…

התגובות סגורות.

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: