כי תשא: הדרך לאהבת אמת

בע"ה

החלום ושברו, וחלום חדש העולה ובוקע מבין השברים – זהו הסיפור של פרשתנו.

פרשת כי תשא מספרת לנו את סיפור הנישואין של נשמות ישראל עם הקדוש ברוך הוא, ואת סיפורם של כל נישואין באשר הם. הכל מתחיל בתקווה גדולה, בתחושה שהנה עוד רגע קט אור חדש יציף את הכל, והחיים יהפכו לגן עדן קטן עלי אדמות. מה יכול להיות נפלא יותר מאיחוד שמים וארץ, דוד ורעיה, מהות ומציאות, לכדי יחידה אורגנית אחת? ואז זה מתחיל… התוכניות משתבשות, מסתבר שהנפש קטנה מלהכיל את הפערים בין הדמיון למציאות, והשבירה לא מבוששת לבוא.

במעמד הר סיני, במעמד החופה של כנסת ישראל, התרחשה השבירה המצערת. לכלה הישראלית לא היה מספיק אמון בחתנה, ולא את אריכות האפיים הנדרשת על מנת להכיל את הרוח הגדולה והשונה מכל מה שהכירה עד כה. מהר מדי היא התפתתה לחזור אל המציאות המוכרת ונתפסה בביטחון הכוזב שמעניק עגל הזהב. בתגובה, החתן הנדהם והמאוכזב  רצה לבטל הכל ולמחות את כלתו מעל פני האדמה. כיצד העזה להראות פנים כה בוגדניות? האם בכלל אטימות שכזאת ניתנת לשינוי?

השבירה הגואלת

משה רבינו, השושבין, מבין שעליו לעשות משהו על מנת שהחתונה החשובה הזאת תתקיים, והוא שובר את הלוחות. שבירת הלוחות עשתה שני דברים: היא ביטאה את הלב הנשבר של החתן והכלה נוכח הגילוי המצער שבמציאות הם עוד רחוקים; והיא חשפה את העובדה המשמחת שבמהות הם מאד קרובים. מתחת לפני השטח, הסתבר, זורמת לה אהבה שאינה תלויה בדבר, ולבני הזוג יש רצון עמוק להתקשר ולהתייחד. מעומק המשבר מתגלים אוצרות האהבה הגנוזים של החתן לכלתו, הלא הם י"ג מידות הרחמים, ומתגלה גם הנקודה העצמית של הכלה שרוצה בכל לבה לשוב אל חתנה.

בחסידות מבואר שהשבירה היא שלב הכרחי ובלתי נמנע בתהליך הנישואין. זו הסיבה לכך ששוברים צלחת וכוס במעמדות האירוסין והחופה, בהתאמה. כדי שהנפש תוכל להתחתן, היא צריכה לשבור את כל האחיזות ומדדי ההצלחה של האישיות הקודמת, הרווקית, ולבנות את עצמה מחדש מתוך זיקה אל בן הזוג. החתונה מחייבת פינוי מקום, הקשבה זהירה, והתכללות עם הצד שכנגד. מעתה, האישיות נמדדת לפי מידת הפתיחות שלה אל עולמו של הזולת, ולא לפי מידת הפתיחות שלה אל עצמה, כפי שהיה עד כה. כאשר הנפש נשברת, היא כמו נולדת מחדש, אל מציאות פנימית יותר ואחדותית יותר.

השבירה היא סוג של מתנה. האישיות הקודמת נבקעת ומתאפשרת התעוררות של נקודה פנימית הצומחת מתוך האהבה והקשר עם בן הזוג.

כתובה של רחמים

שבירת הלוחות הראשונים היא כמעט בלתי נמנעת. הלוחות הראשונים הם כאותם דברי התחייבות והתקשרות של ראשית הנישואין, באותם רגעים שלנפש נדמה שתפסה כבר כי אין עוד מלבד בן זוגה, וכי כל חפצה הוא להיות למענו בבחינת "נעשה ונשמע". ברגעים משמחים אלו מאיר אור של אמת נצחית, אך לאמיתו של דבר זהו אור 'מקיף' בלבד, שטרם חדר לעומק הלב. בלשון הקבלה ניתן לומר, שהכלים עוד קטנים מלאפשר את הייחוד המושלם במלואו, והקשר עודנו חיצוני. הכלה סגורה בעולמה, והחתן אף הוא צריך ללמוד את השביל אל לב אהובתו. לשני בני הזוג יש דרך לעבור בבניית הכלים, עד שהאור הגדול יאיר בימים של שגרה מבורכת, גם הרבה אחרי החתונה.

על מנת לאפשר את תהליך ההתקרבות הזה במהלך החיים, נדרשת כתובה הקרוצה מחומר אחר, חומר שיכיל את קטנותה של הנפש ויתן לה רחם של אהבה לגדול בתוכה. לחומר הזה קוראים, רחמים. משה רבינו מבין כל זאת ועולה להביא כתב כתובה חדש, כזה שיעמוד במבחן המציאות, כתובה של רחמים. כתובה זו מניחה את הפערים בין הכלה לחתנה כעובדה נתונה, וכהזדמנות אלוקית לגלות בתוכם את האהבה והרחמים, עד שהפער יתמוסס כלא היה.

בסיפור האהבה של פרשתנו, שפלותה של הכלה ועוצם ריחוקה עורר את הקב"ה לרחם עליה, ולהשרות את שכינתו בינות שבריה. הקב"ה מבטיח לאהוב אותה בסבלנות ובאריכות אפיים, עד שתגדל ותתרצה. ובידוע, שככל שהכלה תכיר בשפלותה, ותצטער על אוטם ליבה, כך תוכל להיות כלי לרחמי ה' ותחוש את עוצמת אהבתו. עם הזמן, לבה ייפתח ויתמלא בתשוקה לדעת את עולמו של החתן הנמצא מעבר לקיום הפרטי שלה, ותתמסר להפקת רצונו בעולמה.

מסע של נישואין

מסע הנישואין הזה, הוא מסעו של עם, מסעם של זוגות, ומסעה של נפש ההולכת ונקשרת עם בוראה בברית של נישואין עלי ארץ. היינו רוצים שהחיבור יהיה פשוט ושהאהבה תשגשג בקלות. אולם האהבה מסתתרת בין חגוי הסלע, והדרך אליה היא סוד גדול.

במעמד הר סיני, מגלה לנו הקב"ה כיצד להתחבר לאהבה שתצמח מתוך משברי החיים ותרומם את הקיום שלנו אל אופקים חדשים. האהבה הזאת היא אהבת אמת המחוברת למציאות, ולא עוד חלום שהיה ואבד.

הקב"ה רוצה את לבנו. כאשר אנו מבקשים אותו מתוך מרירות אמיתית על היותנו סגורים בתוך עצמינו בלא יכולת לחוש את קרבתו, מתעוררים רחמי ה'. הרחמים ממיסים את כל המחיצות, ואור של אהבה ממלא את חדרי הלב במתיקות חדשה. לרמה הזאת בקשר קוראים בחסידות, יחוד השפלות והרחמים. השפלות היא תחושת החיסרון והמרחק שלנו, הכלות, בבחינת "לב נשבר ונדכא", והרחמים הם האהבה האלוקית שעוטפת את הלב השבור, בבחינת "אותו לא תבזה". כך ראינו בפרשתנו: שבירת הלוחות, שהיא בחינת שפלות, העניקה לעם ישראל את מתנת הרחמים.

החיבור הזה מוליד בנפש רמה גבוהה יותר של אהבה, כפי ששבירת הלוחות הובילה למתן הלוחות השניים. הפנים החדשות של האהבה נקראות בחסידות, יחוד הביטול והשמחה. במקום הזה הנפש אינה עסוקה בעצמה כלל, ומתבטלת נוכח האור האלוקי. הביטול מוליד שמחה מכיון שהיא שרויה בפתיחות לקשר עם ה' מתוך אחדות פשוטה. האורות האלוקיים זורמים ללא הפרעה, ומכחה של שפיעה זו עולמה מתחייה ומתרומם. כך למשל, אדם הפועל מתוך תודעת שליחות ומייחד את דעתו עם שליחותו, או הלומד תורה מתוך עמקות ודביקות, זוכה לחדוות היחוד הזה.

בספור אהבתנו אנו עוברים בין שני סוגי היחודים, וכל אחת מבחינות הקשר מהווה את השער לרמה שבעקבותיה. כך האהבה צומחת כמו בדופק של נשימה, ברצוא ושוב, עד שהחלום הופך למציאות.

 

 

 

 

 

 

התגובות סגורות.

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: