הולכים על זה: בין פרשת וילך לספר יונה

פרשת וילך מזמינה אותנו להתחיל ללכת. נפתחה שנה חדשה ברוך ה', ואנו מוזמנים ללכת מחיל אל חיל. שתהיה לכולנו שנה טובה ומתוקה!

פרשתנו נפתחת בהליכת משה: "וַיֵּלֶךְ משֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים לא, א). לאן הולך? לא ברור. ברקע עומדת הסתלקותו הצפויה, אבל כרגע בפרשה הוא עודנו נוכח בתהליך הפרידה מעם ישראל. התיאור "וילך משה" עמום. לאן הוא הולך? מהיכן?

גם הזוהר וגם החסידות דורשים את ההליכה הזאת באופן פנימי. אין כאן בהכרח תזוזה גאוגרפית, אלא הזזה עצמית שמשה רבינו עובר בתוכו, למקום נפשי אחר. הדברים מתבררים בפסוק הבא: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם, לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַה' אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה". משה אומר, הייתי אולי רוצה לעבור אתכם את הירדן, אבל ה' אסר עלי. הוא עובר תהליך של השלמה עם התוכנית האלוקית, השונה מהאופן שהיה רוצה שתיראה המציאות. משה היה רוצה שלעם ישראל תמשיך להיות הנהגה שמחוברת לעליונים באופן מוחלט.

אולם הקב"ה החליט אחרת. עם ישראל צריך מנהיג יותר ארצי, שידע להנהיג אותם בנפתולי המציאות: "יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'".

זוהי הליכתו של משה: הוא יוצא מהחלום הפרטי שלו והולך על הרצון של הקב"ה. הוא מוסר את נפשו על כל תוכניותיה, ונכנע לרצון ה'.

זוהי בכלל מהות ההליכה בתורה. גם ההולך הראשון בתורה נדרש להעתיק עצמו מבית אביו, מארצו ומולדתו. ההליכה של אברהם אבינו היתה גם פיזית, אך בעיקר רוחנית. הוא הלך למקום שה' יראה לו, שחרר באמונה את תוכניותיו ויצא לדרך הדורשת ממנו להיות מהלך תמידי בעקבות רצון ה'.

לאן הולך יונה?

פרשת וילך נקראת מדי שנה בסמוך ליום הכפורים. ביום הכפורים אנו קוראים את ספר יונה. והנה, גם סיפורו של יונה מתחיל בהליכה: "קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה". ה' קורא ליונה לקום וללכת בעקבות צוו. אך בשונה ממשה, יונה מתנגד ונושא רגליו לכיוון ההפוך:

וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה' וַיֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אֳנִיָּה בָּאָה תַרְשִׁישׁ וַיִּתֵּן שְׂכָרָהּ וַיֵּרֶד בָּהּ לָבוֹא עִמָּהֶם תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה'. (יונה א, א-ג).

כאשר אנו מעמידים לנגד עיננו את דמותו של משה, המכניע עצמו לרצון ה', קשה להבין את עזותו של יונה להמרות את פי ה', גם אם היו לו כוונות טובות למען עם ישראל. הרי ה' הוא האלוקים, המחליט בטובו על הנהגת עולמו!

אחד התירוצים להתנגדותו הגדולה של יונה לשליחותו בנינוה הוא, שהוא לא רצה שייגרם קטרוג לעם ישראל. הוא חשש שאנשי נינוה ייענו לקריאה האלוקית לחזור בתשובה (כפי שאכן קרה), וזה יחשוף עד כמה עם ישראל אינם נוחים לתשובה. אך ההסבר הזה תמוה. אנו קוראים את ספר יונה בעיצומו של יום כיפור, יום של כפרה, סליחה ואהבה לעם ישראל. לא ייתכן שחכמינו היו מצרפים כתב קטגוריה לעם ישראל ביום הכיפורים.

בקריאה שאני רוצה להציע, מוקד סיפורו של יונה אינו תשובת אנשי נינוה, אלא תהליך התשובה של יונה בעצמו, שעל כן נקרא הספר על שמו. יונה עובר התפתחות משמעותית בהבנת מושג הרחמים וביכולת של הנבראים לשוב לה'.

נראה שליונה קשה הקלות הבלתי נסבלת של תשובת אנשי נינוה. כל כך מהר מתכפר להם? יונה מתמרמר על הרחמנות של ה' לרשעים, שברגע אחד עושים תשובה ונסלח להם:

וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה' וַיֹּאמַר, אָנָּה ה', הֲלוֹא זֶה דְבָרִי עַד הֱיוֹתִי עַל אַדְמָתִי עַל כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה, כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה. (יונה ד,ב)

ייתכן ותחושותיו מצטברות על רקע התסכול בהנהגת ישראל, שעמם מדקדק הקב"ה כחוט השערה.

מעניין לשים לב שבמהלך הסיפור, ה' מדקדק גם עם יונה בעצמו כחוט השערה. יונה אינו יכול לברוח מידו הארוכה של ה', ומוצא את עצמו מוטל במצולות הים הסוער. אבל החידוש הוא שיש שם רחמים: הקב"ה מזמן ליונה דג המציל אותו מטביעה, ואחרי שיונה מתפלל וחוזר בתשובה שלימה גם נותן לו הזדמנות שניה לקיים את שליחותו.

ליונה יש ויכוח עם הנהגת ה', והוויכוח הזה מוריד אותו לשאול, תרתי משמע. הניסיון הבלתי אפשרי שלו להתקיים מתוך פירוד מהקב"ה מביא אותו אל הקצה. רק בהיותו עטוף ברחמי ה', בבטן הדג שזה זימן לו, הוא נכנע ושב אליו. קרבת ה' נחווית ליונה כהצלה הגדולה ביותר, ואת תפילתו הוא מסיים בשיר תודה:

בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי אֶת ה' זָכָרְתִּי וַתָּבוֹא אֵלֶיךָ תְּפִלָּתִי אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ… וַאֲנִי בְּקוֹל תּוֹדָה אֶזְבְּחָה לָּךְ אֲשֶׁר נָדַרְתִּי אֲשַׁלֵּמָה יְשׁוּעָתָה לַה'. (יונה ב, ח-י)

בקריאת פסוקי התפילה יש תחושה שיונה עובר מעין לידה מחדש: כניסה לרחם הדג, ויציאה ממנו באופן מחודש, כנוע יותר ונכון להלך בעקבות הצו האלוקי. יונה נכנס לדג מדוכא וחסר אונים, ויוצא מחוזק ומנוחם בהכרה שרק החיבור לה' יעלה את חייו משחת ויעטוף אותם בחסד וברחמים.

אמנם גם לאחר שיקיים שליחותו, עוד יהיה לו תהליך לעבור בהסכמה שלו 'ללכת' על רצון ה'.

רחמים ללא תנאי

כאמור, ליונה קשה שה' מרחם על הרשעים. בתפיסתו, רחמים הם פרס על מעשים טובים. לכן כל הסיפור של ספר יונה בא להפריך הנחה זו: יונה בעצמו מתנהג בבריחתו כאחד הרשעים. הוא מעיז פנים כלפי שמיא, ובכל זאת ה' מצילו ושומע זעקתו. גם בהמשך, אחרי שיונה מבצע את שליחותו, הוא כועס ומתמרמר, וה' שולח לו קיקיון ברחמים רבים. ואף לאחר סילוק הקיקיון ותגובתו חסרת האמונה של יונה, הקב"ה מסביר את עצמו ומלמד את יונה שיעור ענק ברחמים.

יונה חושב שהוא מבין את העולם ונהיר לו מי הרשעים ומי הצדיקים בעולם. בפועל נראה שדווקא אותם רשעים חוזרים בתשובה בקלות, ואילו הצדיק מתגלה כקשה עורף.

אך קשיות העורף של יונה נענית ברחמים, בהתגלות ובניסים גלויים – ללמדנו שרחמים אינם מגיעים כמידה כנגד מידה. רחמים הם מתנת חינם של אהבה ללא תנאי, שהקב"ה מרעיף על ברואיו מהיכלות הגבוהים הנעלים מהדין והמידה. מעל למעשים ולטעויות קיימת עובדת עצם היותנו בריות ה' שהוא חפץ בקיומם. הקב"ה מקיים את ברואיו באהבה, והיא המאפשרת לנו לשוב אליו.

רחמיו של הקב"ה מאפשרים את קיומנו הקטן והשפל מחד, ואת תהליך הגדילה וההתפתחות שלנו מאידך. כאשר אנו מונחים בתוך רחם רחמי ה' יכולה לנבוט בתוכנו ההסכמה ללכת עמו ולקיים את שליחותו בנסיבות שהוא מכתיב לנו. ממש כמו שקרה ליונה. רחמי ה' נותנים לנו מרחב של חיים שבו אנו יכולים להרחיב את דעתנו ולבחור ללכת בדרכיו.

ספר יונה מסתיים במילותיו של הקב"ה ליונה:

וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה? (יונה ד, יא)

הקב"ה נותן ליונה שיעור ברחמים. הרחמים האלוקיים על האדם אינם באים משום גדלות האדם, אלא בשל אפסותו. האדם בהגדרה לא יודע "בין ימינו לשמאלו". תפיסת המציאות האנושית היא מוגבלת וחסרה. ההצלה היא שה' מרחם, אוהב את בניו ומוחל על כל השגיאות, בניסיונות הנפל שלהם ללכת בדרכים אחרות.

ביום כיפור אנו קוראים בהפטרת המנחה את ספר יונה, כי ביום זה "עיצומו של יום מכפר". גם אם אנחנו קשים, וגם אם אנחנו כושלים, עצם היותנו ברואי ה' מזכה אותנו בכפרה ומחילה. יום כיפור הוא יום שכולו רחמים, אהבה ללא חציצות. זהו יום שמספיק להיות בו, ללא שום עשיה משמעותית, ופשוט לטבול באמבטיה ענקית של אהבה, להתחיות מעצם היותנו ברואי ה'.

שובה ישראל

נחזור למשה רבינו. רגע לפני שמשה הולך ומסתלק, הוא נפרד מעם ישראל באמירות קשות על אופיו ועל עתידו:

כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת מֶרְיְךָ וְאֶת עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה', וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי. (דברים לא, כז).

מדוע מסיים משה את תקופת כהונתו באווירה כה שלילית ופסימית ביחס לבני ישראל ומכנה אותם עם קשה עורף (ואף מציין שהדבר ימשיך אחרי מותו)?

בעומק, מוסר כאן משה לעם ישראל את המסר שלמד יונה בסיפורו. אמירתו הקשה מקפלת בתוכה הזמנה להכיר במציאותנו הירודה, על מנת שנאחז בחוט התקווה היחידי של קיומנו. בהפטרה לפרשה הופכת ההזמנה לתשובה מסמויה לגלויה:

שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ. (הושע יד, ב).

על פי פשט "כשלת בעונך" פירושו "נפלתָ בחטא". אך ניתן להבינו גם אחרת: כאשר אנו במצב של "עוון" – פירוד מה', אי שמיעה בקולו – המציאות שלנו כושלת ונופלת. הריחוק מה' מחליש אותנו. הקב"ה מזמין אותנו לשוב אליו, כי בלעדיו אנו כושלים. ללא הכנעה והסכמה ללכת עם ה', החיים שלנו יהיו קשים מנשוא. והענין הוא, שזה מצבנו הטבעי. במהותנו אנו 'כושלים בעווננו'. אנו עם קשה עורף, ששוב ושוב נוטה להתווכח עם מציאות ה' ולחשוב שהוא יודע טוב ממנו כיצד לנהל את העולם.

חבל ההצלה שלנו הוא "שובה ישראל עד ה' אלהיך", לשוב אל ה' ואל רחמיו המרובים, שרק הם יתנו לנו את העוגן היציב במציאות שבה איננו יודעים בין ימיננו לשמאלנו.

מודעות פרסומת

התגובות סגורות.

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: