הולכים על זה: בין פרשת וילך לספר יונה

פרשת וילך מזמינה אותנו להתחיל ללכת. נפתחה שנה חדשה ברוך ה', ואנו מוזמנים ללכת מחיל אל חיל. שתהיה לכולנו שנה טובה ומתוקה!

פרשתנו נפתחת בהליכת משה: "וַיֵּלֶךְ משֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים לא, א). לאן הולך? לא ברור. ברקע עומדת הסתלקותו הצפויה, אבל כרגע בפרשה הוא עודנו נוכח בתהליך הפרידה מעם ישראל. התיאור "וילך משה" עמום. לאן הוא הולך? מהיכן?

גם הזוהר וגם החסידות דורשים את ההליכה הזאת באופן פנימי. אין כאן בהכרח תזוזה גאוגרפית, אלא הזזה עצמית שמשה רבינו עובר בתוכו, למקום נפשי אחר. הדברים מתבררים בפסוק הבא: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם, לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַה' אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה". משה אומר, הייתי אולי רוצה לעבור אתכם את הירדן, אבל ה' אסר עלי. הוא עובר תהליך של השלמה עם התוכנית האלוקית, השונה מהאופן שהיה רוצה שתיראה המציאות. משה היה רוצה שלעם ישראל תמשיך להיות הנהגה שמחוברת לעליונים באופן מוחלט.

אולם הקב"ה החליט אחרת. עם ישראל צריך מנהיג יותר ארצי, שידע להנהיג אותם בנפתולי המציאות: "יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'".

זוהי הליכתו של משה: הוא יוצא מהחלום הפרטי שלו והולך על הרצון של הקב"ה. הוא מוסר את נפשו על כל תוכניותיה, ונכנע לרצון ה'.

זוהי בכלל מהות ההליכה בתורה. גם ההולך הראשון בתורה נדרש להעתיק עצמו מבית אביו, מארצו ומולדתו. ההליכה של אברהם אבינו היתה גם פיזית, אך בעיקר רוחנית. הוא הלך למקום שה' יראה לו, שחרר באמונה את תוכניותיו ויצא לדרך הדורשת ממנו להיות מהלך תמידי בעקבות רצון ה'.

לאן הולך יונה?

פרשת וילך נקראת מדי שנה בסמוך ליום הכפורים. ביום הכפורים אנו קוראים את ספר יונה. והנה, גם סיפורו של יונה מתחיל בהליכה: "קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה". ה' קורא ליונה לקום וללכת בעקבות צוו. אך בשונה ממשה, יונה מתנגד ונושא רגליו לכיוון ההפוך:

וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה' וַיֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אֳנִיָּה בָּאָה תַרְשִׁישׁ וַיִּתֵּן שְׂכָרָהּ וַיֵּרֶד בָּהּ לָבוֹא עִמָּהֶם תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה'. (יונה א, א-ג).

כאשר אנו מעמידים לנגד עיננו את דמותו של משה, המכניע עצמו לרצון ה', קשה להבין את עזותו של יונה להמרות את פי ה', גם אם היו לו כוונות טובות למען עם ישראל. הרי ה' הוא האלוקים, המחליט בטובו על הנהגת עולמו!

אחד התירוצים להתנגדותו הגדולה של יונה לשליחותו בנינוה הוא, שהוא לא רצה שייגרם קטרוג לעם ישראל. הוא חשש שאנשי נינוה ייענו לקריאה האלוקית לחזור בתשובה (כפי שאכן קרה), וזה יחשוף עד כמה עם ישראל אינם נוחים לתשובה. אך ההסבר הזה תמוה. אנו קוראים את ספר יונה בעיצומו של יום כיפור, יום של כפרה, סליחה ואהבה לעם ישראל. לא ייתכן שחכמינו היו מצרפים כתב קטגוריה לעם ישראל ביום הכיפורים.

בקריאה שאני רוצה להציע, מוקד סיפורו של יונה אינו תשובת אנשי נינוה, אלא תהליך התשובה של יונה בעצמו, שעל כן נקרא הספר על שמו. יונה עובר התפתחות משמעותית בהבנת מושג הרחמים וביכולת של הנבראים לשוב לה'.

נראה שליונה קשה הקלות הבלתי נסבלת של תשובת אנשי נינוה. כל כך מהר מתכפר להם? יונה מתמרמר על הרחמנות של ה' לרשעים, שברגע אחד עושים תשובה ונסלח להם:

וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה' וַיֹּאמַר, אָנָּה ה', הֲלוֹא זֶה דְבָרִי עַד הֱיוֹתִי עַל אַדְמָתִי עַל כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה, כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה. (יונה ד,ב)

ייתכן ותחושותיו מצטברות על רקע התסכול בהנהגת ישראל, שעמם מדקדק הקב"ה כחוט השערה.

מעניין לשים לב שבמהלך הסיפור, ה' מדקדק גם עם יונה בעצמו כחוט השערה. יונה אינו יכול לברוח מידו הארוכה של ה', ומוצא את עצמו מוטל במצולות הים הסוער. אבל החידוש הוא שיש שם רחמים: הקב"ה מזמן ליונה דג המציל אותו מטביעה, ואחרי שיונה מתפלל וחוזר בתשובה שלימה גם נותן לו הזדמנות שניה לקיים את שליחותו.

ליונה יש ויכוח עם הנהגת ה', והוויכוח הזה מוריד אותו לשאול, תרתי משמע. הניסיון הבלתי אפשרי שלו להתקיים מתוך פירוד מהקב"ה מביא אותו אל הקצה. רק בהיותו עטוף ברחמי ה', בבטן הדג שזה זימן לו, הוא נכנע ושב אליו. קרבת ה' נחווית ליונה כהצלה הגדולה ביותר, ואת תפילתו הוא מסיים בשיר תודה:

בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי אֶת ה' זָכָרְתִּי וַתָּבוֹא אֵלֶיךָ תְּפִלָּתִי אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ… וַאֲנִי בְּקוֹל תּוֹדָה אֶזְבְּחָה לָּךְ אֲשֶׁר נָדַרְתִּי אֲשַׁלֵּמָה יְשׁוּעָתָה לַה'. (יונה ב, ח-י)

בקריאת פסוקי התפילה יש תחושה שיונה עובר מעין לידה מחדש: כניסה לרחם הדג, ויציאה ממנו באופן מחודש, כנוע יותר ונכון להלך בעקבות הצו האלוקי. יונה נכנס לדג מדוכא וחסר אונים, ויוצא מחוזק ומנוחם בהכרה שרק החיבור לה' יעלה את חייו משחת ויעטוף אותם בחסד וברחמים.

אמנם גם לאחר שיקיים שליחותו, עוד יהיה לו תהליך לעבור בהסכמה שלו 'ללכת' על רצון ה'.

רחמים ללא תנאי

כאמור, ליונה קשה שה' מרחם על הרשעים. בתפיסתו, רחמים הם פרס על מעשים טובים. לכן כל הסיפור של ספר יונה בא להפריך הנחה זו: יונה בעצמו מתנהג בבריחתו כאחד הרשעים. הוא מעיז פנים כלפי שמיא, ובכל זאת ה' מצילו ושומע זעקתו. גם בהמשך, אחרי שיונה מבצע את שליחותו, הוא כועס ומתמרמר, וה' שולח לו קיקיון ברחמים רבים. ואף לאחר סילוק הקיקיון ותגובתו חסרת האמונה של יונה, הקב"ה מסביר את עצמו ומלמד את יונה שיעור ענק ברחמים.

יונה חושב שהוא מבין את העולם ונהיר לו מי הרשעים ומי הצדיקים בעולם. בפועל נראה שדווקא אותם רשעים חוזרים בתשובה בקלות, ואילו הצדיק מתגלה כקשה עורף.

אך קשיות העורף של יונה נענית ברחמים, בהתגלות ובניסים גלויים – ללמדנו שרחמים אינם מגיעים כמידה כנגד מידה. רחמים הם מתנת חינם של אהבה ללא תנאי, שהקב"ה מרעיף על ברואיו מהיכלות הגבוהים הנעלים מהדין והמידה. מעל למעשים ולטעויות קיימת עובדת עצם היותנו בריות ה' שהוא חפץ בקיומם. הקב"ה מקיים את ברואיו באהבה, והיא המאפשרת לנו לשוב אליו.

רחמיו של הקב"ה מאפשרים את קיומנו הקטן והשפל מחד, ואת תהליך הגדילה וההתפתחות שלנו מאידך. כאשר אנו מונחים בתוך רחם רחמי ה' יכולה לנבוט בתוכנו ההסכמה ללכת עמו ולקיים את שליחותו בנסיבות שהוא מכתיב לנו. ממש כמו שקרה ליונה. רחמי ה' נותנים לנו מרחב של חיים שבו אנו יכולים להרחיב את דעתנו ולבחור ללכת בדרכיו.

ספר יונה מסתיים במילותיו של הקב"ה ליונה:

וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה? (יונה ד, יא)

הקב"ה נותן ליונה שיעור ברחמים. הרחמים האלוקיים על האדם אינם באים משום גדלות האדם, אלא בשל אפסותו. האדם בהגדרה לא יודע "בין ימינו לשמאלו". תפיסת המציאות האנושית היא מוגבלת וחסרה. ההצלה היא שה' מרחם, אוהב את בניו ומוחל על כל השגיאות, בניסיונות הנפל שלהם ללכת בדרכים אחרות.

ביום כיפור אנו קוראים בהפטרת המנחה את ספר יונה, כי ביום זה "עיצומו של יום מכפר". גם אם אנחנו קשים, וגם אם אנחנו כושלים, עצם היותנו ברואי ה' מזכה אותנו בכפרה ומחילה. יום כיפור הוא יום שכולו רחמים, אהבה ללא חציצות. זהו יום שמספיק להיות בו, ללא שום עשיה משמעותית, ופשוט לטבול באמבטיה ענקית של אהבה, להתחיות מעצם היותנו ברואי ה'.

שובה ישראל

נחזור למשה רבינו. רגע לפני שמשה הולך ומסתלק, הוא נפרד מעם ישראל באמירות קשות על אופיו ועל עתידו:

כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת מֶרְיְךָ וְאֶת עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה', וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי. (דברים לא, כז).

מדוע מסיים משה את תקופת כהונתו באווירה כה שלילית ופסימית ביחס לבני ישראל ומכנה אותם עם קשה עורף (ואף מציין שהדבר ימשיך אחרי מותו)?

בעומק, מוסר כאן משה לעם ישראל את המסר שלמד יונה בסיפורו. אמירתו הקשה מקפלת בתוכה הזמנה להכיר במציאותנו הירודה, על מנת שנאחז בחוט התקווה היחידי של קיומנו. בהפטרה לפרשה הופכת ההזמנה לתשובה מסמויה לגלויה:

שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ. (הושע יד, ב).

על פי פשט "כשלת בעונך" פירושו "נפלתָ בחטא". אך ניתן להבינו גם אחרת: כאשר אנו במצב של "עוון" – פירוד מה', אי שמיעה בקולו – המציאות שלנו כושלת ונופלת. הריחוק מה' מחליש אותנו. הקב"ה מזמין אותנו לשוב אליו, כי בלעדיו אנו כושלים. ללא הכנעה והסכמה ללכת עם ה', החיים שלנו יהיו קשים מנשוא. והענין הוא, שזה מצבנו הטבעי. במהותנו אנו 'כושלים בעווננו'. אנו עם קשה עורף, ששוב ושוב נוטה להתווכח עם מציאות ה' ולחשוב שהוא יודע טוב ממנו כיצד לנהל את העולם.

חבל ההצלה שלנו הוא "שובה ישראל עד ה' אלהיך", לשוב אל ה' ואל רחמיו המרובים, שרק הם יתנו לנו את העוגן היציב במציאות שבה איננו יודעים בין ימיננו לשמאלנו.

מודעות פרסומת

פרשת ויקהל: תרפיה באומנויות המשכן

בפרשה שלנו הכל מתחיל באמת. ביום שאחרי החתונה בסיני, שגרת חיי הנישואין עם הקב"ה יוצאת לדרך. סביב החתונה הזאת התרחשו דרמות גדולות – עם ישראל חטא בעגל, ומשה שבר את הלוחות… אך ברחמי ה' קבלו ישראל לוחות שניים, והנישואין נכנסים לתוקף.

משה רבנו, הרועה הנאמן, ממשיך ללוות את ישראל, להדריך אותם כיצד יוכלו לטפח את הקשר עם הקב"ה, ולגלות את האורות של סיני גם בתוך רצף החיים. מצבם הנוכחי של ישראל אינו בשיא. אמנם חטא העגל היה ועבר, אולם הוא הותיר את חותמו על נפשות ישראל.

האר"י הקדוש מפרש ש"ויקהל משה את כל עדת ישראל" מרמז לכך שנתקהלו אצל משה כל העדיים של ישראל – הכתרים שקבלו בסיני ונטלו מהם בשל חטא העגל. כעת, משה מבקש לתת לישראל עצה טובה כיצד יוכלו לקבל את הכתרים מחדש, וכך להשיב את האור לחייהם.

במשבר סביב חטא העגל, איבדו ישראל את כוחם. האמונה התמימה והשמחה הפשוטה בה' יתברך פינו את מקומן לאכזבה ומרמור. העם עוד היו קטני אמונה, ולא יכלו להכיל את הפער בין התוכניות שלהם ובין המציאות, ואל חלל אי-הוודאות הזה נכנס העגל. עם ישראל התפשט החוצה אל פתרון כזב, בניסיון למצוא עוגן של בטחון. הניצוצות הקדושים של נשמות ישראל התפזרו אל כל עבר ונשבו בידי הקליפות. מעתה, יצטרכו ישראל לפדות את נפשם בעבודה יומיומית.

המילה "ויקהל" מספרת לנו על כינוס מחודש המתקיים לאחר הפיזור הגדול. משה רבינו אוסף את העם השבור ובא להורות להם כיצד להשיב את כל כוחות נפשם האבודים.

השבת והמשכן

השבת והמשכן הם המפתחות לריפוי נפשותיהן של ישראל. לכל אחת מהמתנות הללו יש כוח בפני עצמה, והשילוב ביניהן מעניק את האיזון המושלם לחיים שמחים ומאירים. המכנה המשותף לשתיהן הוא שבכוחן להחזיר את האורות של סיני אל שגרת החיים.

השבת מביאה לעולם עונג ומנוחה. אנחנו שובתים ומתבטלים אל ההויה האלוקית. דרך הארת השבת אנו נזכרים שזהו עולמו של הקב"ה שכולו טוב – ושהכל שלו. השבת מחברת אותנו עם הקדושה, ועם התכלית האמיתית של העולם הזה שהיא הקשר עם הקב"ה.

השבת היא לא רק יום בשבוע. היא סוג של תודעה. גם בימות השבוע אנו מוזמנים להתנהל מתוך תודעה של שבת. תודעה כזאת מבקשת לייחד כל פעולה לשם שמים ולדבוק בעשיה מתוך רצון מבורר וטהור. אמונה תמימה מאירה בנפש אור של שבת ומעניקה לה מנוחה ושמחה, בידיעה שהקב"ה מנהל את העולם ושאנחנו רק בבחינת מסייעים שאין בהם ממש. באופן כזה מתקיים הפסוק "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה" – המלאכה תיעשה מאליה ברכוּת ובזרימה.

המשכן הוא בית לה', מקום בו שורה השכינה ומתגלה האלוקות בתחתונים. במשכן מתגלה האלוקות דווקא מתוך ריבוי במלאכות. שם האדם פועל ללא הרף, ודווקא אמנותו היא המחזקת את אמונתו. בניגוד לשבת, במשכן דוקא העשיה והדיוק בפרטים הם המאפשרים את הארת השכינה.

בניית המשכן היתה מעין מסע החלמה לנפשות ישראל מכיוון שהביאה גם לבנייתם האישית. כל משאבי הנפש נאספו מחדש וכוונו למלאכת הקודש. ההתמקדות בהפקת רצון ה' הפיחה רוח רעננה של יצירתיות ואפשרה לכוחות הגנוזים בהם להתגלות.

תודעה של בניה ויעדים לפיתוח המציאות כמשכן לה' מגייסת את האישיות ומכנסת אותה פנימה למקום בעל תוכן, משמעות וענין. במיוחד בזמנים של משברים, כשיש הרגשה ש"האיש משה בושש לבוא" והדברים לא מסתדרים לפי הזמנים שצפינו, זה הזמן לעסוק ב'מלאכת המשכן' ולהתמקד בעשיה חיובית.

משה רבינו כורך את השבת והמשכן כיון שהן בונות נפש המחוברת אל בוראה מתוך ביטול ושמחה, ויחד עם זאת נפש פעילה השותפה במעשה בראשית.

הלב הנדיב

לתרפיה המושלמת לנפש יש שם נוסף: נדיבות הלב. "כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה'": נדיבות הלב היא נקודת הרצון והבחירה החופשית המאירה את כל עשייתנו בעולם. כדי להשיב את האור שנגנז לא די בעשיה חיצונית, כזאת שמסמנת 'וי' ופוטרת אותנו מן האחריות ודרישת פניו של ה'. הקב"ה מבקש את ליבנו, את המעורבות האמיתית שלנו, ולכן מצווה "קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה'".

נדיבות הלב היא זו שתרומם את החיים שלנו ותעיר אותם מתרדמתם. מתוך נדיבות ליבנו ניזום מהלכים לקידום המציאות גם מבלי שנצטווינו עליהם. פתיחת הלב (ולעיתים גם הכיס) בהתמסרות נדיבה היא זו שתברך אותנו בשפע ברכה והצלחה.

בצד נדיבות הלב פועלת גם חכמת הלב. "וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה'": על מנת לקדש את החיים נדרשת גם הבנה מעמיקה החותרת אל לב הדברים. חכמי הלב הם אלו שיתבוננו בתורה ובחיים מתוך בקשת האמת לאמיתה. הם לא יסתפקו ברובד הפשט ולא יפעלו מתוך חנופה או משיקולי שכר ועונש. חכמי הלב יבקשו להשיג את עומק הכוונה לשם שמים ומתוך כך יפעלו בתחומים הגלויים והסמויים כאחד.

משה רבינו מציב את שני המושגים הללו כאבני יסוד למעורבות בבניית המשכן. נדיבי הלב יתרמו את החומרים וחכמי הלב יעסקו במלאכה. המעורבות הפנימית של הלב כמוה כנקודת ההארה של השבת בתוך בניית החיים כמשכן.

כל פעולה שתיעשה מתוך נדיבות הלב וחכמת הלב תעמיק את החיבורים של הנפש ליסודותיה ותבנה אותה כמשכן לה'.

כי תשא: הדרך לאהבת אמת

בע"ה

החלום ושברו, וחלום חדש העולה ובוקע מבין השברים – זהו הסיפור של פרשתנו.

פרשת כי תשא מספרת לנו את סיפור הנישואין של נשמות ישראל עם הקדוש ברוך הוא, ואת סיפורם של כל נישואין באשר הם. הכל מתחיל בתקווה גדולה, בתחושה שהנה עוד רגע קט אור חדש יציף את הכל, והחיים יהפכו לגן עדן קטן עלי אדמות. מה יכול להיות נפלא יותר מאיחוד שמים וארץ, דוד ורעיה, מהות ומציאות, לכדי יחידה אורגנית אחת? ואז זה מתחיל… התוכניות משתבשות, מסתבר שהנפש קטנה מלהכיל את הפערים בין הדמיון למציאות, והשבירה לא מבוששת לבוא.

במעמד הר סיני, במעמד החופה של כנסת ישראל, התרחשה השבירה המצערת. לכלה הישראלית לא היה מספיק אמון בחתנה, ולא את אריכות האפיים הנדרשת על מנת להכיל את הרוח הגדולה והשונה מכל מה שהכירה עד כה. מהר מדי היא התפתתה לחזור אל המציאות המוכרת ונתפסה בביטחון הכוזב שמעניק עגל הזהב. בתגובה, החתן הנדהם והמאוכזב  רצה לבטל הכל ולמחות את כלתו מעל פני האדמה. כיצד העזה להראות פנים כה בוגדניות? האם בכלל אטימות שכזאת ניתנת לשינוי?

השבירה הגואלת

משה רבינו, השושבין, מבין שעליו לעשות משהו על מנת שהחתונה החשובה הזאת תתקיים, והוא שובר את הלוחות. שבירת הלוחות עשתה שני דברים: היא ביטאה את הלב הנשבר של החתן והכלה נוכח הגילוי המצער שבמציאות הם עוד רחוקים; והיא חשפה את העובדה המשמחת שבמהות הם מאד קרובים. מתחת לפני השטח, הסתבר, זורמת לה אהבה שאינה תלויה בדבר, ולבני הזוג יש רצון עמוק להתקשר ולהתייחד. מעומק המשבר מתגלים אוצרות האהבה הגנוזים של החתן לכלתו, הלא הם י"ג מידות הרחמים, ומתגלה גם הנקודה העצמית של הכלה שרוצה בכל לבה לשוב אל חתנה.

בחסידות מבואר שהשבירה היא שלב הכרחי ובלתי נמנע בתהליך הנישואין. זו הסיבה לכך ששוברים צלחת וכוס במעמדות האירוסין והחופה, בהתאמה. כדי שהנפש תוכל להתחתן, היא צריכה לשבור את כל האחיזות ומדדי ההצלחה של האישיות הקודמת, הרווקית, ולבנות את עצמה מחדש מתוך זיקה אל בן הזוג. החתונה מחייבת פינוי מקום, הקשבה זהירה, והתכללות עם הצד שכנגד. מעתה, האישיות נמדדת לפי מידת הפתיחות שלה אל עולמו של הזולת, ולא לפי מידת הפתיחות שלה אל עצמה, כפי שהיה עד כה. כאשר הנפש נשברת, היא כמו נולדת מחדש, אל מציאות פנימית יותר ואחדותית יותר.

השבירה היא סוג של מתנה. האישיות הקודמת נבקעת ומתאפשרת התעוררות של נקודה פנימית הצומחת מתוך האהבה והקשר עם בן הזוג.

כתובה של רחמים

שבירת הלוחות הראשונים היא כמעט בלתי נמנעת. הלוחות הראשונים הם כאותם דברי התחייבות והתקשרות של ראשית הנישואין, באותם רגעים שלנפש נדמה שתפסה כבר כי אין עוד מלבד בן זוגה, וכי כל חפצה הוא להיות למענו בבחינת "נעשה ונשמע". ברגעים משמחים אלו מאיר אור של אמת נצחית, אך לאמיתו של דבר זהו אור 'מקיף' בלבד, שטרם חדר לעומק הלב. בלשון הקבלה ניתן לומר, שהכלים עוד קטנים מלאפשר את הייחוד המושלם במלואו, והקשר עודנו חיצוני. הכלה סגורה בעולמה, והחתן אף הוא צריך ללמוד את השביל אל לב אהובתו. לשני בני הזוג יש דרך לעבור בבניית הכלים, עד שהאור הגדול יאיר בימים של שגרה מבורכת, גם הרבה אחרי החתונה.

על מנת לאפשר את תהליך ההתקרבות הזה במהלך החיים, נדרשת כתובה הקרוצה מחומר אחר, חומר שיכיל את קטנותה של הנפש ויתן לה רחם של אהבה לגדול בתוכה. לחומר הזה קוראים, רחמים. משה רבינו מבין כל זאת ועולה להביא כתב כתובה חדש, כזה שיעמוד במבחן המציאות, כתובה של רחמים. כתובה זו מניחה את הפערים בין הכלה לחתנה כעובדה נתונה, וכהזדמנות אלוקית לגלות בתוכם את האהבה והרחמים, עד שהפער יתמוסס כלא היה.

בסיפור האהבה של פרשתנו, שפלותה של הכלה ועוצם ריחוקה עורר את הקב"ה לרחם עליה, ולהשרות את שכינתו בינות שבריה. הקב"ה מבטיח לאהוב אותה בסבלנות ובאריכות אפיים, עד שתגדל ותתרצה. ובידוע, שככל שהכלה תכיר בשפלותה, ותצטער על אוטם ליבה, כך תוכל להיות כלי לרחמי ה' ותחוש את עוצמת אהבתו. עם הזמן, לבה ייפתח ויתמלא בתשוקה לדעת את עולמו של החתן הנמצא מעבר לקיום הפרטי שלה, ותתמסר להפקת רצונו בעולמה.

מסע של נישואין

מסע הנישואין הזה, הוא מסעו של עם, מסעם של זוגות, ומסעה של נפש ההולכת ונקשרת עם בוראה בברית של נישואין עלי ארץ. היינו רוצים שהחיבור יהיה פשוט ושהאהבה תשגשג בקלות. אולם האהבה מסתתרת בין חגוי הסלע, והדרך אליה היא סוד גדול.

במעמד הר סיני, מגלה לנו הקב"ה כיצד להתחבר לאהבה שתצמח מתוך משברי החיים ותרומם את הקיום שלנו אל אופקים חדשים. האהבה הזאת היא אהבת אמת המחוברת למציאות, ולא עוד חלום שהיה ואבד.

הקב"ה רוצה את לבנו. כאשר אנו מבקשים אותו מתוך מרירות אמיתית על היותנו סגורים בתוך עצמינו בלא יכולת לחוש את קרבתו, מתעוררים רחמי ה'. הרחמים ממיסים את כל המחיצות, ואור של אהבה ממלא את חדרי הלב במתיקות חדשה. לרמה הזאת בקשר קוראים בחסידות, יחוד השפלות והרחמים. השפלות היא תחושת החיסרון והמרחק שלנו, הכלות, בבחינת "לב נשבר ונדכא", והרחמים הם האהבה האלוקית שעוטפת את הלב השבור, בבחינת "אותו לא תבזה". כך ראינו בפרשתנו: שבירת הלוחות, שהיא בחינת שפלות, העניקה לעם ישראל את מתנת הרחמים.

החיבור הזה מוליד בנפש רמה גבוהה יותר של אהבה, כפי ששבירת הלוחות הובילה למתן הלוחות השניים. הפנים החדשות של האהבה נקראות בחסידות, יחוד הביטול והשמחה. במקום הזה הנפש אינה עסוקה בעצמה כלל, ומתבטלת נוכח האור האלוקי. הביטול מוליד שמחה מכיון שהיא שרויה בפתיחות לקשר עם ה' מתוך אחדות פשוטה. האורות האלוקיים זורמים ללא הפרעה, ומכחה של שפיעה זו עולמה מתחייה ומתרומם. כך למשל, אדם הפועל מתוך תודעת שליחות ומייחד את דעתו עם שליחותו, או הלומד תורה מתוך עמקות ודביקות, זוכה לחדוות היחוד הזה.

בספור אהבתנו אנו עוברים בין שני סוגי היחודים, וכל אחת מבחינות הקשר מהווה את השער לרמה שבעקבותיה. כך האהבה צומחת כמו בדופק של נשימה, ברצוא ושוב, עד שהחלום הופך למציאות.

 

 

 

 

 

 

פרשת תצוה: להיות רואה ואינו נראה

בכל שנה, בחודש אדר, בסמוך ליום ההולדת ויום הפטירה של משה רבינו (ז' באדר), אנו קוראים בפרשת תצווה. למרבה הפליאה, בפרשה זו לא מוזכר שמו של משה רבינו אפילו פעם אחת. הקב"ה פונה אל משה בלשון נוכח: "ואתה תצוה", "ואתה הקרב", "ועשית חשן משפט" ועוד דוגמאות לרוב. ההתנסחות המקובלת של התורה "וידבר ה' אל משה לאמר" וכיו"ב, נעדרת לגמרי מן הפרק.

"ואתה תצוה"

מה פשר הדבר? מה באה התורה ללחוש לאוזנינו בין השורות, מתוך הנוכחות-נפקדות הזאת של משה רבינו בפרשת תצוה?

תשובות רבות נתנו לשאלה זו. יש מי שרואה בכך הד לקיומה של הקללה שגזר על עצמו משה בפרשה הבאה (לב, לב), "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ", ויש מי שרואה בכך ביטוי לאינטימיות העמוקה ביותר ביחסים עם ה' שבן אנוש יכול להגיע אליה. משה רבינו זכה לדיבור ישיר ובלתי אמצעי, זכה לעמוד מול ה' בבחינת "אתה", להיות מישהו שראוי להיות העזר שכנגד של ה', והתורה כביכול מספידה את משה רבינו, במילותיה המדויקות, לדורות.

מעבר לשתי גישות אלו, ישנו פירוש נוסף, הרואה בפניה אל משה בלשון "אתה" ביטוי לחשיבות הרבה של דמותו של משה רבינו בתהליך הקמת המשכן. בתחילת פרשת תצוה, שכל עניינה הוא הכנת הכהנים בעצמם לקראת כהונתם, הקב"ה מעמיד את משה על מקומו ותפקידו, וכביכול אומר לו: יש לדוגמה האישית ולנוכחות שלך משמעות רבה בהכשרת הכהנים אל הקודש; אמנם אני מצווה אותך מלמעלה, אך בפועל "ואתה תצוה" – הכהנים מסתכלים עליך ודמותך היא זו שנותנת להם את ההשראה והכיוון כיצד להתקרב אל הקודש.

ניתן לומר שכולנו כהנים. כל עם ישראל הוא "ממלכת כהנים וגוי קדוש", וכל אחד ממקומו  סולל את דרכו אל הקודש. בעצם העובדה ששמו של משה אינו נזכר בפרשת הכשרת הכהנים, משה רבינו מדריך אותנו, ומוסר בידינו מפתח חשוב לכניסתנו אל המרחב האלוקי, בבחינת "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

לכל איש יש שם?

עובד ה' אמיתי לא יחפש את ההכרה למעשיו ולא יבקש להגדיל את שמו, אלא חפץ לבו יהיה תמיד בעשיית הישר והטוב ובשאיפה הפנימית להמשיך את האור האלוקי אל העולמות. מתוך גישה כזאת, ימעט בכבוד עצמו, יבליג וימחל, ויתמקד בבקשת הטוב האמתי. ה'אני' שלו יירתם אל המשימה הגדולה של גאולת העולם בכל רמות הקיום, ומתוך כך יתעצם עם שורשיו העמוקים ויגלה בתוכו את ה'אין'. עד שהמשימה לא הושלמה, לא תשקוט נפשו ולא תחדל מלבקש את הטוב באופן היצירתי ביותר. תודעה זו מעוררת את הנפש להתעצמות בעשייה מתוך זריזות ושמחה, וממלאת אותה בכוחות אלוקיים ממש.

התפיסה העצמית של המכהן בקודש היא של צינור, שכל מהותו הוא להעביר שפע טוב – שפע של חכמה, שפע של אהבה, שפע של צדקה – לכל מי שזקוק. כדי להיות צינור נאמן עליו להתקשר עם מעינות האמת ולהאמין שהוא השליח שנבחר להביא לנקודה הזאת במקום ובזמן את האור האלוקי הנדרש לה. השליח, מצד אחד, הוא רק שליח; האור לא שלו, הישועות לא ממנו, ועל מנת להתקשר אליהן עליו להיות בענוה גמורה. מן הצד השני, בעצם היותו שליח הוא מקבל את כוחו של המשלח ונפשו מתברכת בברכות שמים וארץ.

השתלבות זהירה

על משה רבינו נאמר (במדבר יב, ג): "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". משה רבינו כיוון את לבו ומעשיו שיהיו לרצונו של ה', והיה בביטול מוחלט של האישיות הפרטית שלו, ובלבד שיזכה להיות צינור לתורה ולחכמה האלוקית. הגישה הבסיסית של משה רבינו היתה שהעולם הזה הוא ביתו של ה' (שם, ז), "לֹא כֵן עַבְדִּי משֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא", והוא ביקש להשתלב בעולמו ולתפוס מחדש את כל העולם מתוך הזיקה אל רצונו.

משה רבינו מלמדנו שעל מנת שנוכל להצטרף אל הקב"ה במסענו על פני האדמה, עלינו לשים את כל התוכניות והדמיונות שלנו בצד, ולהטות אוזן זהירה לשמוע מה הוא רוצה מאתנו. מהו התלם אותו נועדנו לחרוש ולזרוע, על מנת שנוכל להעלות לו יתברך פירות מתוקים, שיעשו לפניו נחת רוח, וירבו את דמותו בעולם? הקשבה כזאת, תפתח בפנינו שבילים חדשים של עשייה וצמיחה בתוך מרחב אי-הוודאות, ותשפיע על הנפש עדינות ביחסים עם סובביה. התייחסות שיש בה עדינות נובעת מהבנה שאנחנו אורחים בביתו של ה', נמצאים בשולי הדברים, וצריכים לבקש רשות שמים בקשר לכל דבר וענין.

במילים אחרות, למבקשים לכהן בעולמו של הקב"ה כשליחים נאמנים, מוסר משה רבינו, בצורה המאפיינת את דמותו, את המסר הבא: הוציאו עצמכם ממרכז התמונה. בואו בגיל וברעדה לדעת את ה' ולשמשו. בואו בענווה. כרואים שאינם נראים. רק כך תהיו "עמו ולחלקו".

"לחיות עם הזמן": בית מדרש סדנאי לנשים


מחפשת שיעור תורה רציני שעושים בו גם עבודה פנימית אמיתית? רוצה להרגיש כיצד פרשת השבוע נוגעת גם לפרשת הדרכים בה את נמצאת כעת?

קוראות יקרות, אני שמחה לספר לכן שהתחלתי להעביר בית מדרש סדנאי מיוחד לנשים, בימי רביעי בבוקר בירושלים. הסדנה נקראת לחיות עם הזמן – עבודת הנפש באור פרשת השבוע ומטרתה היא למצוא בפרשה השראה לעבודת הנפש של אותו שבוע. כל מפגש הוא בן כ-3 שעות – מ-9:30 עד 12:45, כאשר בחצי הראשון לומדים את הפרשה ובחצי השני עושים עבודה סדנאית.

אני מזמינה אתכן להצטרף! המפגש הראשון התקיים אתמול, וכאן ניתן להאזין לחלק העיוני שלו כדי להתרשם.

הסדנה מתקיימת במסגרת בית הספר לתורת הנפש שאני מלמדת בו, ומתקיימת באכסניה הירושלמית שלו – בית מאירסדורף שבתוך קמפוס הר הצופים. אין צורך להיות מתלמידות בית הספר או בוגרת בכדי להרשם. כל הפרטים, וטופס הרשמה מקוון, נמצאים כאן. הסדנה סגורה ל-25 נרשמות.

מקווה לראותכן!

שלכן, נעמה

נ.ב: בהזדמנות זו אני רוצה לעדכן אתכן שהעליתי מספר שיעורים חדשים לעמוד השיעורים בנושא זוגיות בבלוג, וכן לעמוד החגים והמועדים. אתן מוזמנות להכנס ולהאזין.

הודעה משמחת: ארכיון הבלוג מתמלא…

לכבוד השנה החדשה, אני שמחה לבשר לכם שהארכיון של הבלוג הולך ומתמלא – גם בשיעורים לקריאה וגם בשיעורים לשמיעה. שימו לב: ישנו קורס שלם להאזנה בנושא "שלום בית", וכן שיעור אחד לקריאה לסוכות. בנוסף, יש אפילו הפתעה: סרטונים שהטלויזיה הישראלית הפיקה עם בעלי ואתי לכבוד החגים (בינתיים יש שני סרטונים, ובהמשך החודש יעלו שני סרטונים נוספים).

אני מקווה להמשיך ולעדכן את הבלוג בחומרים נוספים. אתם מוזמנים לעקוב ולשים לב מדי פעם מה התחדש בבלוג. אשמח לתגובותיכם.

מאחלת לכלנו שנה נפלאה, מתוקה ומאירה, שנה של התחזקות בלימוד התורה ובאהבת התורה!

ממני,

נעמה

"נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי": הזמנה לנחמה

התקופה בה אנו מצויים כעת היא אחת המיוחדות בשנה: בחוץ – קיץ, בילויים וחופשות, ובפנים, בתוך הלב, צומחת לה נחמה. אחרי ימי השפל של בין המיצרים, לאט לאט אנו יוצאים מן המיצר אל המרחב, הנפש מתאוששת ונפתחת מחדש אל הטוב והיפה ובוחרת מחדש בחיים. במשך שבעה שבועות, אנו קוראים את שבע הפטרות הנחמה, ומי שמתבונן בהן מקרוב יוכל לקבל רמזים של הדרכה כיצד מתנחמים ומהי בכלל נחמה. בעקבות הנחמה מגיעה התשובה, והמסע כולו הוא בסימן של התכנסות וחיבור מחודש עם הנשמה.

הנחמה היא דבר יקר מאד. הנפש זקוקה לנחמה על מנת להתחזק מבפנים, לחזור אל עצמה ואל בוראה, ולמצוא מחדש מקורות כח רעננים להמשך העמידה באתגרי החיים. תקופות קשות גורמות לטלטלה פנימית, שבירה וכאב; הנחמה שבאה בעקבותיהם עוטפת את הנפש ברחמים ומספרת לה שהכל היה כדאי. הנחמה מגלה לנפש אור של אמונה ושמחה שמעולם עוד לא האירו בה קודם, ממש בחינה של גאולה!

נבקש לברר: האם באמת ניתן להתנחם (בהנחה שהקושי והכאב עוד מותירים את חותמם)? כיצד ניתן להתנחם ומה יכול לנחם אותנו? האם הנחמה דורשת מאתנו עבודה מסוימת, או כל שמתבקש מאתנו הוא פשוט לשבת במנוחה ולחכות שהיא תגיע אל ליבנו?

כי לא אדם הוא להנחם

כדי לעמוד מקרוב על מהות הנחמה, חשוב לציין שבלשון הקודש לנחמה יש מובן נוסף: נחמה היא גם חרטה ושינוי צורת הסתכלות. נאמר בשמואל א, "וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם" (טו, כט). הפסוק מזכיר לנו את נצחיותו של ה', כי בנגוד לאדם ה' אינו מתחרט – "כי לא אדם הוא להנחם".

חרטה ונחמה נראות ממבט ראשון הפוכות ממש: חרטה היא ביטוי של צער על המציאות ורצון לשנותה, ואילו נחמה היא ביטוי להשלמה ופיוס עם המציאות. מדוע, אם כן, לשון הקודש כורכת אותן יחדיו?

חז"ל עמדו על כפל המשמעות המקופל במושג הנחמה בדיון שקיימו סביב פסוק נוסף העוסק בחרטה. בספר בראשית מתואר כי ה' מתחרט על כך שברא את האדם: "וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ" (ו, ו). פסוק זה עומד לכאורה בסתירה עם הפסוק משמואל: האם יש חרטה לפני בורא עולם או לא? האם אינו רואה את הנולד? מדוע בורא ה' מציאות המצערת אותו?

חכמים עוסקים בשאלות האלו ממש, ומפרשים את המילה "וינחם" מתוך שתי זויות המבט (בראשית רבה כז, ד):

"וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ". רבי יהודה ורבי נחמיה. רבי יהודה אמר: תווהות [חרטה] היתה לפני שבראתי אותו מלמטה, שאלו בראתי אותו מלמעלה לא היה מורד בי. רבי נחמיה אמר: מתנחם אני שבראתי אותו מלמטה שאלו בראתי אותו מלמעלה, כשם שהמריד בי את התחתונים כך היה ממריד בי את העליונים. אמר ר' איבו: תווהות [חרטה] היתה לפני שבראתי בו יצר הרע, שאילולי לא בראתי בו יצר הרע לא היה מורד בי. אמר רבי לוי: מתנחם אני שעשיתי אותו וניתן בארץ.

 לפי המדרש, לקב"ה יש יחס מורכב אל העולם שברא: הוא נע בין צער וחרטה על האדם שיצר, לבין השלמה עמו. הצער הוא על הפער בין הרצוי למצוי, על הנטיה של האדם לנצל את הבחירה החופשית שנתנה לו על מנת למרוד; וההשלמה היא על כך שהמצוי הוא הטוב ביותר האפשרי על מנת לקיים את תכלית עשיית דירה בתחתונים. הקב"ה רצה שתהיה ישות עצמאית בתחתונים שתבחר בו ותעשה בית לשמו, כיון שרק כך תוכל להתגשם התוכנית האלקית, גם אם המציאות כרגע מאכזבת ואינה מאירה פנים.

המשך הפסוק הוא, "ויתעצב אל לבו". המדרש מדייק בלשון הפסוק: הקב"ה אינו מתעצב על האדם אלא אל לבו. אין לו את מי להאשים, כביכול, אלא את עצמו, ועל כן הוא מכונס בתוך עצמו בצערו. מתוך ההסתכלות הזאת עולה תחושה של השלמה: התוכנית האלקית להביא את העולם אל תיקונו ויעדו אמנם אינה פשוטה, אך אין דרך אחרת. על מנת שהכלים ייבנו כהלכה ויכילו את האורות העליונים, עליהם להשבר לפעמים. הביטוי "אל לבו" מעורר תחושה של רוך ורחמים. ה' כביכול מעורר את רחמיו על עצמו ועל בריאתו, בבחינת "ורחמיו על כל מעשיו", ומנקודת הרחמים הזאת גם בוקעת הנחמה והשמחה המשלימות עם העובדה שרק כך נסללת הדרך לאיחוד שמים וארץ.

נחמו נחמו

ההפטרה הראשונה בסדרת הפטרות הנחמה היא הפטרת "נחמו" המופיעה בישעיהו. הנביא מעורר ומזמין את העם לנחמה ואומר, "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם" (מ, א). מספר שאלות מתבקשות למקרא הפסוק הזה: מדוע נאמר "נחמו נחמו" בכפילות? האם יש באמירה זאת מעין ציווי מחייב או רק הזמנה? ואם מדובר בהוראה, כיצד ניתן לצוות על הנחמה?

נפתח בשאלת הכפילות. מסתבר, שנחמות ישעיהו תמיד מופיעות בכפולות: "אנכי אנכי הוא מנחמכם" (ישעיהו נא, יב), "עורי עורי" (שם ט), "שוש אשיש" (שם סא, י), "פרוח תפרח ותגל" (שם לה, ב). לפי המדרש, כפילות הנחמות משקפת שתי כפילויות קדומות יותר – כפילות בחטא וכפילות בעונש (איכה רבה א, נז):

חטאו בכפלים, דכתיב "חטא חטאה ירושלם" (איכה א, ח), ולקו בכפלים, דכתיב "כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה" (ישעיה מ, ב), ומתנחמים בכפלים, דכתיב "נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם" (שם א).

אם כן, כדי להבין את מהות הנחמה הכפולה, עלינו לשוב לשורשה ולשאול, מה פירוש "חטאו בכפלים"?

ההסבר הפשוט הוא, ש"חטאו בכפלים" פירושו חטאו חטאים רבים וגדולים פי שתיים מה'סביר'. אך הסבר זה מרגיש חיצוני וחלקי (האם יש בכלל חטא סביר?). ניתן להציע הסבר פנימי יותר: בכל פעם שישראל חטאו, הם פגמו בשני מימדים במציאות ובעצמם, שתי בחינות שונות של חטא בבת אחת.

מה הם שני הממדים? הממד הראשון שנפגע הוא עצם הקשר עם ה'. כשאדם חוטא הוא מעמיד מסך החוצץ בינו ובין הבורא. הנפש מתנתקת מאור האמונה ונכנסת לפירוד המעיב על חיוניותה ושמחתה. הממד השני שנפגע הוא אובדן היעוד והדרך של החוטא. כאשר הנפש אינה עושה את המעשים הנכונים ואינה מגשימה את ייעודה היא נחלשת מכך.

כעת אנו יכולים להבין גם מדוע העונש והנחמה כפולים. הם באים לתקן את שני ממדי החטא. אכן, בעומק יותר ניתן לטעון כי שתי הפגימות מהוות בעצמן חלק מהעונש הכפול – נזק עצמי שנגרם כתוצאה מהחטא. הנחמה באה לפצות ולהאיר את הנפש בשני המימדים האלו.

בין התחדשות להתחזקות

כשה' אומר לנו "נחמו נחמו עמי" הוא בעצם אומר לנו: זאת עת רצון לנחמה ולתשובה בשני המישורים. אתם מוזמנים עכשיו להנחם ולהצטער על ההתנהלות השגויה שהובילה לכל המשברים והחורבנות, ולשוב אלי. בחסידות מוסבר, כי עבודת התשובה מורכבת משני חלקים הנקראים "התחדשות" ו"התחזקות", והם המהווים את הנחמה הכפולה, התיקון לשני הפגמים בנפש.

עבודת ההתחדשות

את עבודת ההתחדשות לימדנו הבעל שם טוב הקדוש. בעבודת ההתחדשות הנפש כמו נבראת מחדש, מכח חיבור מחודש עם כח האמונה, ובפרט האמונה בהשגחה פרטית: האמונה שה' משגיח עלי ומהווה את העולם בכל רגע, וגם ברגע הזה ממש, ברצונו. מאמונה זאת יוצא שהעולם הוא טוב ביסודו וגם מה שנראה כפורענות וכחורבן יתגלה, בהסתכלות של אמונה, כשלב בתהליך עליית העולמות ובניית הכלים לאור האלוקי. הבעש"ט מסביר למשל, כי התורה נפתחת בסיפור בריאת העולם כדי לנטוע בנו כנקודת ראשית את האמונה בה', בורא העולם ומשגיחו. מכח נקודת ראשית זו יכולה הנפש להברא ולצמוח מחדש.

מדוע האמונה היא המפתח להתחדשות? כיון שבאופן טבעי הנפש אינה זוכרת את מציאות ה'. הנפש שקועה בהשרדות הקיומית שלה, והזכרון שהכל קורה בהשגחה פרטית מרים אותה ופותח בה שמחה חדשה. פתאום היא נזכרת שיש משמעות לסבל, שהיא לא לבד ושהכל מאתו יתברך לתכלית טובה. הקב"ה "בטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית", וכך גם אנחנו יכולים להתחיל מחדש, ולגלות שמים חדשים וארץ חדשה במציאות שלנו. הנפש, שהיתה שבורה ורצוצה, קמה מחדש לתחייה ומתייצב בה הרצון העמוק לחיות בעולמו הטוב והמושגח של ה'.

ישעיה הנביא אומר זאת במילותיו שלו בנבואת "נחמו": "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא…" (מ, כו). הנביא מזמין אותנו לצאת מהבועה הסגורה שלנו, לשאת את העינים השמימה ולהזכר "מי ברא אלה", בדיוק מופתי ובאופן מושלם. זוהי תנועה של התחדשות: חיבור  מחודש עם המרחב האלוקי.

עבודת ההתחזקות

אף שהנחמה שבהתחדשות כמוה כתחיית המתים, אין היא מספקת. אחר שקמה לתחיה וכוחותיה שבו אליה, מחפשת הנפש פשר ויעוד. חסרה לה חוליה נוספת שתזרים בה חיות ואור אלוקי. החוליה הזאת היא החיבור עם שליחותה בעולם, הנקראת "עבודת ההתחזקות".

את עבודת ההתחזקות לימד אותנו אדמו"ר הזקן. בספר התניא הסביר אדמו"ר הזקן שעלינו לשמוח ולהתנחם בעצם העבודה שבאנו לעשות בעולם, ולהכיר בחשיבותה להשלמת תכלית הבריאה. ההתחזקות בה' מתאפשרת מתוך לקיחת אחריות, מתוך קיום המצוות ברצינות והחדרת תוכן אלוקי לכל מישורי החיים.

עבודת ההתחזקות אינה נעשית על רקע השאלות, האם יש ה' ולמה רע לי? (השאלות העומדות בבסיס הצורך להתחדש). השאלות המניעות אותה הן, איך דוקא המציאות הנוכחית מאפשרת לי להתקרב לה' ולהיות יותר מכוון לרצונו במחשבה, דיבור ומעשה? כיצד אעלה נחת רוח מלפניו? מהו הניסיון שאני מזומן לעמוד בו ברגע הזה ממש?

בפרק ל"ג בתניא, שכולו דברי עידוד ונחמה, אדמו"ר הזקן מלמד אותנו לשמוח בכל פרטי העולם הזה, כיון שהם שנועדו לשרת את העבודה שלנו לעשות לה' יתברך דירה בתחתונים. ברוח זו, הוא דורש באופן מפתיע את הפסוק מתהילים, "ישמח ישראל בעושיו" (קמט, ב): לפי הפשט, הכוונה שישראל מוזמנים לשמוח בקב"ה, שבורא ועושה אותם; אך לפי אדמו"ר הזקן ישראל צריכים לשמוח בכל פרטי העולם הזה, שהם עושים אותם כלי לשכינה. כל התמודדות ואתגר שהעולם מציב, הם המקום שבאמצעותו תוכל להתגלות הנפש האלקית, ובעצם מהווים את ההזמנה לשוב אל ה' ולהתחזק בו.

גם את נחמת ההתחזקות מבטא ישעיהו הנביא במילותיו הקדושות: "וְקוֵֹי ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעפו" (מ,לא). עבודת ה' נותנת כוחות: ההבנה שכל מצב הוא הזדמנות להתעצם עם ה', פותחת מאגר אינסופי של מרץ והשראה. מי שמקוה אל ה' ומתחזק בו, לא ייעף לעולם.

נחמה פעילה

עבודת הנחמה השלמה כוללת אפוא שתי בחינות: התחדשות באמונה והתחזקות בעבודה. יש נחמה עצומה לנפש באמונה, ויש נחמה ושמחה לנפש בעבודה, ובשילוב שתי הבחינות הללו הנפש תוכל לשוב ולהתנחם.

האם הנחמה היא מתנה עם סרט שיורדת מהשמים? כנראה שלא. לא די לשבת בהמתנה סבילה ולחכות שהנחמה תגיע. מכל מה שראינו עד כה, מסתבר שהנחמה היא עבודה פעילה: להביא אל הנפש אור ולהחזיר אותה לחיוניות ושמחה!

היות הנחמה עבודה פעילה מומחשת בדברי ישעיהו, "דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ … פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה' יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ" (מ, ב). אנחנו צריכים לדבר אל נפשנו פנימה ולחדש את כוחותיה באור של אמונה; לקרוא לנפש לעמוד על משמרתה ולעשות את שליחותה בעולם. תפקידנו להתחזק בהבנה של שותפותנו בתקון עולם וחשיבות העמידה שלנו באתגרי הזמן והמקום. הדבור אל נפשנו פנימה והקריאה אליה הם שיישרו את המסילה ויאפשרו לנפש להתנחם ולשוב אל ה'.

הודעה משמחת: הבלוג התעדכן במגוון שיעורים לקריאה, בקטגוריות שונות. גללו מעלה לתפריט העליון והניחו את הסמן על "שיעורים" כדי להגיע לקטגוריות השונות. שימו לב: יש עשרה שיעורים לכבוד חודש אלול! ישועות ונחמות…